 |
||||||||
|
ביום שני כז באדר תשל"ט (26 במרץ 1979) נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים. על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, בנוכחות כ- 1,500 מוזמנים, נערך טקס החתימה במעמד נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, נשיא מצרים, אנואר סאדאת, וראש ממשלת ישראל, מנחם בגין. הטקס הקצר נמשך כ- 45 דקות וסיים יותר מ- 30 שנות איבה ומלחמה בין ישראל למצרים, ושנתיים של משא ומתן ארוך וקשה (ועל כך - בהמשך). את קריאתם המשותפת: "לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד דמעות" - "No more wars, no more bloodshed, no more tears". בזכות מאמציהם לקידום השלום במזרח התיכון - ועוד לפני טקס החתימה הרשמי - זכו שני המנהיגים, מנחם בגין ואנואר סאדאת, בפרס נובל לשלום (תשרי תשל"ט - אוקטובר 1978). 
ישראל ומצרים: המאבק והמלחמות במשך כ- 30 השנים שבין ההכרזה על הקמת מדינת ישראל (תש"ח - 1948) לחתימה על חוזה השלום עם מצרים (תשל"ט - 1977) היו חמש מלחמות בין ישראל למצרים: מלחמת העצמאות, מבצע קדש (מלחמת סיני), מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. חצי האי סיני עמד במוקד של ארבע מלחמות (ממבצע קדש ועד מלחמת יום הכיפורים), והיה בשליטת ישראל במשך יותר מ- 10 שנים, משנת 1967 (מלחמת ששת הימים). 
הסכמים בין ישראל למצרים: לקראת התחלה חדשה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (תשרי תשל"ד – אוקטובר 1973) – האחרונה במלחמות בין ישראל למצרים – החלו שיחות בין שתי המדינות והחל תהליך של חתימה על הסכמים. תהליך זה של שיחות בין הצדדים וחתימה על הסכמים התקיים בשנים הראשונות בתיווכו הפעיל והנמרץ של הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה (=שר החוץ) של ארצות הברית באותם ימים. ההסכם הראשון – הסכם הפסקת האש – נחתם בעקבות "שיחות הקצינים": שיחות שניהלו קצינים בכירים מצבא מצרים ומצבא ישראל בקילומטר ה- 101, על כביש קהיר-סואץ. הסכם הפסקת האש נחתם בחשוון תשל"ד – נובמבר 1973; הוא עסק בעניינים הקשורים לסיום המלחמה ולחילופי השבויים, ובו הסכימו שתי המדינות לקיים את הפסקת האש ולפתוח מיד בשיחות ביניהן. ההסכם השני היה הסכם הפרדת הכוחות, שנחתם כחודשיים לאחר ההסכם הראשון (טבת תשל"ד – ינואר 1974) בתיווכו של הנרי קיסינג'ר. בהסכם הפרדת הכוחות חזרו שתי המדינות על מחויבותן לקיים את הפסקת אש ולהימנע "החל מזמן חתימת מסמך זה, מכל פעולות צבאיות או צבאיות למחצה". בהסכם הוחלט על הפרדת כוחות בין שני הצבאות ועל הצבת כוח או"ם באזור הפרדה. בסעיף האחרון בהסכם נאמר כי "הסכם זה לא יהיה בעיני מצרים וישראל כהסכם שלום סופי. הוא צעד ראשון לקראת שלום סופי, צודק ובר קיימא…". על ההסכם חתמו הרמטכ"לים של שני הצבאות. היום שבו נחתם הסכם הפרדת הכוחות "היה למעשה היום הראשון שבו שקטה האש בחזית הדרום לחלוטין" מאז תחילתה של מלחמת יום הכיפורים.* ההסכם השלישי – והחשוב מכולם בשלב זה – היה הסכם הביניים, שנחתם כשנה וחצי לאחר הסכם הפרדת הכוחות. המתווך האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, "דילג" במשך תקופה ארוכה בין ירושלים לקהיר עד שהצליח להביא את שתי המדינות לחתימה על הסכם הביניים (תשרי תשל"ו – ספטמבר 1975). בהסכם הביניים התחייבו "ממשלת הרפובליקה הערבית של מצרים וממשלת ישראל… שלא לנקוט באיום בשימוש בכוח" ואף הסכימו והצהירו כי "הסכסוך ביניהן ובמזרח התיכון לא ייפתר בכוח צבאי אלא בדרכי שלום". ישראל מצדה התחייבה לְפַנוֹת עוד חלק גדול מחצי האי סיני. ההסכם עמד להצבעה בכנסת: כ- 70 חברי כנסת תמכו בהסכם, אך 43 התנגדו לו. בראש קבוצת חברי הכנסת שהתנגדו להסכם הביניים עמד חבר הכנסת… מנחם בגין. שנתיים אחר כך, בהיותו ראש ממשלת ישראל, היה זה מנחם בגין שקיבל את פניו של סאדאת בירושלים וגם החל בתהליך השלום. ודרך אגב: מי שעמד בראש ממשלת ישראל בזמן השיחות על הסכם הביניים ואף חתם עליו בשם ממשלת ישראל היה יצחק רבין: "ידעתי כי עשינו צעד ראשון, אבל גדול ורב ערך, בדרך הארוכה והסבוכה להוציא את מצרים ממעגל המלחמה וּלְקָרֵב את הסיכוי, כי תיכנס לתהליך השלום".** *משה דיין, אבני דרך – אוטוביוגרפיה, הוצאת עידנים ירושלים ודביר תל אביב, מהדורת ידיעות אחרונות, תשל"ו – 1976, עמ' 704. ** יצחק רבין, פנקס שירות, ספריית מעריב, תשל"ט – 1979, עמ' 491. מגעים מדיניים לקידום השלום שנתיים חלפו מחתימת הסכם הביניים בין ישראל למצרים. ובינתיים התרחש בישראל מהפך פוליטי, וראש הממשלה הנבחר, מנחם בגין, החליט בעצה אחת עם שר החוץ, משה דיין ושר הביטחון, עזר ויצמן, לקדם את תהליך השלום. ישראל העבירה לנשיא מצרים (באמצעות נשיא רומניה) מסר, שהיא "פתוחה למשא ומתן", והגישה לארצות הברית דגם לחוזה שלום בינה לבין מצרים. שר החוץ, משה דיין, ניהל במרוקו פגישות סודיות עם סגן ראש ממשלת מצרים, במטרה להציע פגישה בין המנהיגים ולהכין "נייר עבודה" משותף בנושא השלום. ישראל גם הסכימה לראשונה להכיר בבעיה הפלסטינית ובזכותם של הפלסטינים להשתתף במשא ומתן על גורלם. אך כל המגעים האלה לא הביאו לפריצת דרך. את הפריצה הדרמתית עשה נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בעצמו - ולבדו, בצעד אמיץ שהפתיע את כולם - את ישראל, את מדינות ערב ואת שאר מדינות העולם. נשיא מצרים, אנואר סאדאת, מגיע לירושלים בחודש כסלו תשל"ח - נובמבר 1977 נאם הנשיא סאדאת בפתיחת המושב החדש של מועצת העם - הפרלמנט המצרי. הנאום היה צפוי, שכן נשיא מצרים נהג לפתוח בנאומו כל מושב של מועצת העם. אך הוא כלל הודעה לא צפויה שהדהימה את קהל השומעים: בנאומו הצהיר הנשיא סאדאת על נכונותו לצאת לישראל בכל רגע, ולבוא לירושלים במטרה לקדם את תהליך השלום. "אני מוכן ללכת גם לכנסת עצמה - כדי לקדם את המאמצים להשכין שלום באזורנו, על מנת שלא ייפצע עוד אפילו חייל מצרי אחד", הצהיר סאדאת לפני מועצת העם בקהיר. מדינות ערב הגיבו בזעם על הודעתו של סאדאת ועל נכונותו לבקר בירושלים, וכמה מהן אף איימו לנתק את יחסיהן הדיפלומטיים עם מצרים. בישראל עוררה הצהרתו של סאדאת התרגשות רבה - לצד ספיקות לגבי הרצינות שבהצהרה זו והכנות של כוונותיו. כך או כך, תוך יומיים הגיעה תגובה רשמית של ישראל: ראש הממשלה, מנחם בגין, פנה לעם המצרי בשידור ישיר בטלוויזיה והודיע: "אנו הישראלים מושיטים את ידנו אליכם… נשיאכם אמר לפני יומיים, שהוא יהיה מוכן לבוא לירושלים, אל הכנסת… יהיה לי העונג לקבל את פני נשיאכם בהכנסת האורחים המסורתית אשר אתם ואנחנו ירשנו מאבינו המשותף, אברהם. ואני מצדי אהיה מוכן, כמובן, לבוא לבירתכם, קהיר, לשם אותה מטרה. לא עוד מלחמות: שלום צודק ואמיתי…". סאדאת הגיב לדברי בגין בבקשה, לקבל הזמנה רשמית מישראל והודיע כי ביקורו ייערך ללא כל תנאים מוקדמים. בתוך פחות מיממה אישרה הכנסת את הזמנתו של נשיא מצרים, וסאדאת הודיע על הגעתו. וכך במוצאי שבת, י' בכסלו תשל"ט (19 בנובמבר 1977) בשעה 21.00 נחת מטוסו של הנשיא סאדאת בישראל, והוא התקבל בנמל התעופה בן גוריון בטקס ממלכתי מלא. את פניו של הנשיא סאדאת קיבלו נשיא המדינה דאז, הפרופ' אפרים קציר, וראש הממשלה, מנחם בגין. תרועת כבוד הושמעה כשנפתחו דלתות המטוס; שטיח אדום נפרס לרגלי המטוס, תזמורת צה"ל ניגנה את ההמנונים של שתי המדינות, ודגלי מצרים וישראל התנופפו לאורך מסלול הנסיעה מנמל התעופה לירושלים. 
יוזמת סאדאת לשלום: שיקולים ומניעים ביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים היה מפתיע ודרמתי במיוחד לאור העבודה, שארבע שנים קודם לכן היה זה סאדאת שיזם, יחד עם סוריה, מתקפת פתע על ישראל (מלחמת יום הכיפורים, תשל"ד - 1973). יוזמת השלום של הנשיא סאדאת העלתה את השאלה: מה הביא לשינוי ביחסו של סאדאת כלפי ישראל ומה הניע אותו לעשות את המחווה האמיץ, לבוא לירושלים - ולהציע שלום? נראה שסאדאת השתכנע, כי בהתחשב בכוחה הצבאי של ישראל, לא תוכל מצרים להחזיר לעצמה את חצי האי סיני בכוח צבאי, אבל תוכל להשיג זאת באמצעות הסכמי שלום - ודווקא בעקבות מלחמת יום הכיפורים. במלחמת יום הכיפורים הצליחה ישראל להדוף את צבא מצרים אך ספגה אֲבֵדוֹת קשות, והמלחמה גרמה זעזוע בציבור הישראלי. ולכן בעיני המצרים נחשבה מלחמת יום הכיפורים לניצחון, שהחזיר לעם המצרי את כבודו. וכך יכול היה סאדאת לבוא לירושלים ללא תחושה של השפלה או של חולשה. והיו גם סיבות כלכליות ופנימיות: מצרים הייתה במשבר כלכלי עמוק, שנבע בין השאר מהשקעות גדולות בביטחון - יותר ממחצית התקציב הממשלתי הוקדש לצורכי הביטחון של מצרים. מהומות קשות פרצו במצרים עקב המצב הכלכלי, והמציאות שנוצרה איימה על יציבות משטרו של סאדאת. לכל אלה יש להוסיף גורמים הקשורים במעמדה של מצרים בעולם הערבי וביחסי מצרים-ארצות הברית: מצרים הייתה מעוניינת בהתקרבות לארצות הברית, שתאפשר לה לקבל סיוע כלכלי נרחב. ולסיום: אנואר סאדאת, בספרו האוטוביוגרפי "סיפור חיי", כתב: "חשבוני היה שמסעי לירושלים ישבור את מעגל הקסמים שבו היינו לכודים שנים על שנים. בכך נמצאו חישובי מדויקים למדי, שכן ממש כמו שהייתה קבלת הפנים מצד עמי מופלאה, אפילו מדהימה, כך גילה העם הישראלי… היענות מופלאה ומדהימה באותה מידה. אפילו אנשי הכוחות המיוחדים והצנחנים של ישראל שהופקדו לשמור עלי רקדו ממש משמחה. הם הצדיעו לי, אם כי לחמתי נגדם ב- 1973 והסבתי להם אבדות ללא תקדים. מדוע? אני סבור… שהם מכבדים אדם שלאחר נצחונו הוא יכול לקום ולומר: '… קץ לכל המלחמות! ועכשיו הבה נשב כבני תרבות סביב שולחן הדיונים…' ". ועידת קמפ דיוויד: ניסוח הסכם השלום לאחר ביקורו של סאדאת בישראל החל תהליך מייגע וממושך של שיחות שלום, שהתנהל במשך כמה חודשים ללא תוצאות של ממש ועם משברים לא מעטים בין הצדדים. נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, היה נחוש בדעתו להביא את הצדדים לחתימה על חוזה השלום, הן בשל היותו אדם דתי, שהאמין בכל מאודו בחשיבות של הַשְׁכָּנַת שלום בין "בני אברהם", והן בגלל שיקולים אחרים הקשורים למקורות הנפט במזרח התיכון. ואז החליט קרטר להזמין את שני הצדדים למעון הנופש הנשיאותי שלו בקמפ דיוויד, ליד וושינגטון. במשך 13 ימים קשים ומתוחים התנהלו שיחות בין משלחות ישראל ומצרים, בראשות מנחם בגין ואנואר סאדאת. ג'ימי קרטר תיווך ללא ליאות בין הצדדים - ואנשיו היו שותפים, יחד עם נציגי ישראל ומצרים, בניסוח ההסכם. על-פי הנחייתו של הנשיא קרטר, היה קמפ דיוויד סגור לכלי התקשורת ולמבקרים - וגם למשלחות עצמן. איש מאנשי המשלחות לא הורשה לצאת מן המקום במשך כל ימי השיחות. וכך לאחר ימים ארוכים של דיונים (שגם הגיעו עד משבר…) חתמו מנחם בגין ואנואר סאדאת, יחד עם נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, על הסכם מסגרת היסטורי ראשון בין מדינת ישראל למדינה ערבית (אלול תשל"ח - ספטמבר 1978). הסכם זה כלל את העקרונות לחוזה השלום, והוא הועבר להצבעה בכנסת. הסכם העקרונות אושר ברוב של 84 חברי הכנסת (19 חברי כנסת התנגדו; 17 - נמנעו). נדרשה עוד חצי שנה של משא ומתן קשה עד לחתימה החגיגית על ההסכם המלא בוושינגטון. 
הסכם השלום בהסכם השלום עם מצרים הסכימה ישראל לנסיגה מכל חצי האי סיני ולפינוי כל היישובים הישראלים ושדות התעופה בסיני. בגין גם נאלץ להסכים לסעיף מיוחד בהסכם שעסק בזכויות "הלגיטימיות והצודקות" של העם הפלסטיני ובהבטחת אוטונומיה (מינהל עצמי) לפלסטינים תוך כמה שנים. עם זאת, תמורת נסיגה מלאה מסיני השיג בגין פירוז מלא של כל חצי האי סיני והצבת חיילי או"ם בשטחו. מצרים קיבלה לשליטתה המלאה את כל חצי האי סיני (שנכבש ממנה במלחמת ששת הימים), אך ויתרה על דרישתה להסכמה ישראלית להקמת מדינה פלסטינית ולהפסקת השליטה של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה. שתי המדינות זכו, בעקבות הסכם השלום, לסיוע כלכלי וצבאי נרחב מן האמריקאים. הסכם השלום בין ישראל למצרים, על כל פרטיו ונספחיו, נמצא באתר הכנסת: www.knesset.gov.il. הסכם השלום עם מצרים היה צעד ראשון במימוש הסעיף במגילת העצמאות, שבו הצהירה מדינת ישראל: "אנו מושיטים יד לשלום ולשכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו". היד שהושטה לשלום בשנת תש"ח - 1948 ונדחתה, נתקבלה בלחיצה חמה על מדשאות הבית הלבן אחרי 30 שנה. 
לקריאת קטעים מתוך נאומו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בכנסת - לחץ כאן.
|