  ארונו של הרצל לאחר שהורד מן המטוס בשדה התעופה בלוד, ביום כ"א באב תש"ט (16.8.1949) © לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת הצילומים, ירושלים הרצל בדרכו האחרונה לירושלים בבוקר יום כ"ב באב תש"ט - 1949 הובל הארון בשיירה מתל אביב לירושלים. בכניסה לעיר נעצרה השיירה לדקת דומייה, ומשם המשיכה לחצר הסוכנות היהודית. הארון הוצב על בימה מיוחדת, משמר כבוד הקיף את הארון, והמונים מתושבי ירושלים עברו על פניו. בשעות אחרי הצהריים החל מסע הלוויה למקום הקבורה - לראש הר בירושלים, לחלקה חדשה ומיוחדת שהוקצתה לשם כך. קברו של הרצל היה הראשון בחלקה זו. החלקה קיבלה את השם "חלקת גדולי האומה", וסביבה הוקם בית הקברות הצבאי. ההר עצמו נקרא מאז "הר הרצל", והוא משמש - עם קבר הרצל במרכזו - אתר ממלכתי בטקסי יום הזיכרון ויום העצמאות של מדינת ישראל. בטקס מיוחד שנערך בכנסת הזכיר ראש הממשלה, דוד בן גוריון, דברים שכתב הרצל בשנת 1898: "איני יודע שעת מותי, אבל הציונות לא תמות… והמדינה היהודית במולדת תקום." ועל כך הוסיף בן גוריון: "נבואתו התקיימה. לא תהלוכת אבל תהיה הלוויית עצמות הרצל לירושלים, אלא מסע ניצחון - ניצחון החזון שהיה למציאות".  אזרחי ישראל חולקים כבוד לארונו של הרצל בחצר הסוכנות היהודית בירושלים, כ"ב באב תש"ט (17.8.1949) © לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת הצילומים, ירושלים
סופם הטרגי של ילדי הרצל כאמור, חיי הנישואין והמשפחה של הרצל היו אומללים ורצופי משברים. ילדיו, שבתוך שלוש שנים איבדו את שני הוריהם, סבלו מבדידות, מבריאות רעועה ומבעיות נפשיות. פאולינה מתה בעיר בורדו שבצרפת בגיל ארבעים מנטילת יתר של משככי כאבים. אחיה הַאנְס, שהיה סטודנט מבריק, נחשב לצעיר מבטיח ולממשיכו של אביו - עד שהחליט להמיר את דתו לנצרות ולהסתפח לזרמים נוצריים שונים. בסופו של דבר הוא חזר ליהדות. כאשר נודע לו על מות פאולינה, הוא הגיע לבורדו, ובסערת נפש על מות אחותו הוא התאבד בירייה, והשאיר מכתב ובו בקשה להיקבר יחד עם אחותו. בתו הצעירה של הרצל, טרודה, לקתה בנפשה בגיל צעיר ומתה בגיטו טרזיינשטדט. מנהיגי התנועה הציונית וממשלת ישראל הראשונה ביקשו שלא לחשוף ברבים את קורותיהם האומללים ואת סופם הטרגי של הַאנְס ופאולינה הרצל. זאת ועוד: מאחר שהתנצרותו של הבן התפרסמה בכל העולם, טענו רבים שהבאתו לקבורה לצד אביו תהיה בבחינת חילול כבודו של הרצל. הוועדה המליצה - אך ההחלטה התמהמהה שתי החלקות ליד קברו של הרצל עמדו ריקות מאז שנת תש"ט - 1949, אך הדברים לא היו ידועים בציבור ולא עוררו עניין עד לשנת תשס"א - 2001: בחודש ניסן תשס"א התפרסמה בעיתון "הארץ" כתבה תחת הכותרת "אם תרצו - אין זו צוואה". הכתבה חשפה את מחקרו של ההיסטוריון ד"ר אריאל פלדשטיין, שהיה מבוסס על ההתכתבות הסודית בין גורמים רשמיים בארץ ובחו"ל בעניין העלאת ארונותיהם של הַאנְס ופאולינה הרצל. הכתבה עוררה תגובות רבות בתקשורת ובציבור והביאה להקמת ועדה. הוועדה החליטה להמליץ על העלאת ארונותיהם של ילדי הרצל לקבורה בישראל. המלצת הוועדה, בצירוף בקשתו של יו"ר הסוכנות, הועברה לטיפולה של ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. עברו יותר ממאה שנה - והצוואה מומשה חמש שנים אחרי פרסום המלצות הוועדה, ויותר מ- 100 שנה אחרי מותו של הרצל, הגיעה צוואתו לכלל מימוש. שרידי עצמותיהם של פאולינה והַאנְס הוצאו מקברם בעיר בורדו, הועלו לישראל והובאו למנוחת עולמים לצד קברו של אביהם בהר הרצל, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כח באלול תשס"ו - 20 בספטמבר 2006. וכך, באיחור רב, מילאה מדינת ישראל את בקשתו של הרצל כי כל בני משפחתו ייקברו יחד אתו בישראל. חזרה לתפריט ראשי
|
