את החנוכה מציינים במשך שמונה ימים - יותר מכל חג אחר בלוח העברי. אבל שמונת ימי החנוכה אינם ימי חג ממש, ומבחינות רבות, כגון מבחינת העבודה - הם ימים רגילים, ימי חול. ובכל זאת במסורת היהודית ימי החנוכה נבדלים מימי החול הרגילים: בבית ובקהילה - מדליקים נרות חנוכה, אוכלים מאכלי חג, משחקים במשחקי חנוכה ומקיימים מסיבות חנוכה. ואולי משום כך ימי החנוכה הם גם ימי חופשה מלימודים… ונפתח במה שמסתובב הכי הרבה בחנוכה – הסביבון… משחק הסביבון המילה "סביבון" היא מילה מן העברית החדשה, אבל משחק הסביבון הוא משחק עתיק מאוד: סביבוני משחק רומיים מן העת העתיקה נמצאו באי סרדיניה (ליד איטליה). למעלה מאלף שנה מאוחר יותר - התגלגל משחק הסביבון לגרמניה, ויהודי אשכנז "אימצו" אותו כחלק ממשחקי החנוכה שכללו דמקה, שחמט וקלפים. ביידיש (ובאנגלית) נקרא הסביבון דריידל, ובערבית - פוֹרְפֶרָה: שמות המציינים את תנועתו הסיבובית של הסביבון. הסביבון היה משחק מזל - מעין רוֹלֶטָה עתיקה: על כל אחד מארבעת צדדיו הייתה רשומה אות שציינה הפסד או זכייה, ואת סכום הזכייה. המשתתפים היו שמים סכום כסף בקופה, וכל משתתף היה זורק בתורו את הסביבון. על גבי הסביבון היו חרותות האותיות N,G, H, S. האות N (ניכסט - בגרמנית: כלום) - פירושה: המשתתף לא זכה ולא קיבל כלום מהקופה. האות G (גאנץ - בגרמנית: הכול) - פירושה: המשתתף זכה בכל הקופה. האות H (האלב - בגרמנית: חצי) - המשתתף זכה בחצי הסכום שבקופה. האות S (שטאל - בגרמנית: שים) - פירושה: המשתתף מפסיד ושם כסף בקופה. היהודים החליפו את האותיות הלטיניות באותיות עבריות, ומצאו להן פירוש מקורי הקשור לחנוכה: נ = נס, ג = גדול, ה = היה, ש = שם [בארץ ישראל]. וכך הפך משחק הסביבון לסמל של ניצחון היהודים על היוונים.* בתקופת התחייה הציונית בארץ ישראל החליטו לשנות את האות האחרונה בסביבון: במקום האות ש החלה להופיע האות פ, כדי להדגיש כי הנס הגדול של חנוכה היה פה, בארץ ישראל. למשחק הסביבון המסורתי היו משתמשים בִּדְמֵי חנוכה או בסוכריות ואגוזים, ובימינו - גם במטבעות שוקולד… (ועל דְמֵי חנוכה - בהמשך). *על נס חנוכה ועל ניצחון המקבים כדאי לקרוא בנושאים קודמים לחודש כסלו.
לביבות וסופגניות - ושמן לרוב... בקהילות ישראל בתפוצות נהגו להכין בחנוכה מאכלי בצק מטוגנים בשמן, זכר לנס פך השמן (כדאי לקרוא ב"נושאים קודמים" לחודש כסלו). וגם בימינו אחד מסימני החנוכה הן הסופגניות, העולות על מדפי המאפיות והמרכולים שבועות אחדים לפני חנוכה. את הסופגנייה מכינים מבצק שתפח ומטגנים אותה בשמן עמוק. לאחר הטיגון ממלאים את הסופגנייה בריבה, בשוקולד או בכל ממרח מתוק אחר ובוזקים עליה אבקת סוכר. ועוד מאכל טיפוסי לחנוכה - לביבות תפוחי אדמה (לַטְקֶס ביידיש), העשויות תפוחי אדמה ומטוגנות גם הן בשמן. גם הלביבות מביאות אל הצלחת את זכר פך השמן ונס החנוכה. בתימן נהגו לאכול בחנוכה, אחרי הדלקת הנרות, קטניות ופולים קלויים. בקהילות יהודיות באירופה (בהונגריה לדוגמה) היו שאכלו לחם מטוגן בשום, כדי להרחיק את השכנים הנוצרים, שבימי החנוכה חגגו את חג המולד. דְמֵי חנוכה דְמֵי חנוכה, מָעוֹת (של) חנוכה, הם מטבעות הכסף שהיו נותנים לילדים בימי החנוכה. ייתכן שהמנהג לתת דמי חנוכה קשור למתנות שמקבלים ילדי הנוצרים בחג המולד (שחל בדרך כלל במהלך ימי החנוכה). דמי חנוכה שימשו למשחקי הסביבון וחיבבו על הילדים את ימי החנוכה, אך לא זה בלבד: לדמי חנוכה הייתה גם מטרה חינוכית - לחנך את הילדים לתת מדמי החנוכה מַעֲשֵׂר - עשרה אחוז (10%) - למטרות צדקה, ולהרגיל אותם לתרום לנזקקים. יש הורים שהעדיפו לתת לילדים מתנות (ולא כסף), ובכלל זה - ממתקים ומטבעות משוקולד. יהודי בַּגְדָד נהגו לחלק לילדים עוגות ודברי מתיקה וגם מתנות - חוברות מיוחדות לחנוכה ובהן הסיפור על נס חנוכה, ברכות ותפילות לחנוכה ועוד.
|
|||||||||||||||
