אתרי קבורה מתקופת בית שני מה המשותף למלך יוהושפט, לאבשלום בן דוד המלך, לכובע פרעה, להלני מלכת חדייב (ממלכה עתיקה בצפון עירק של היום) ליאסון, ליוסף בעלה של מרים אם ישו ולרבים אחרים שלכאורה אין קשר ביניהם בעיר ירושלים שפנים רבות לה, נוכל למצוא את המשותף - אתרי קבורה מתקופת בית שני. במסלולינו הפעם ננסה ללכת בעקבות עבודתו של הארכיאולוג: נבדוק על סמך מה מתארך הארכיאולוג את ממצאיו לעיתים בניגוד למסורות עממיות המתבררות כחסרות בסיס ארכיאולוגי. דרך הממצאים נתוודע למסורות קבורה שהיו נהוגות בתקופת בית שני ולארכיטקטורה של קברים מתקופה זו. כיום, ידועות למעלה מ- 700 מערות קבורה בירושלים ובסביבותיה, והן מצויות במקומות שהסלע רך יותר ומתאים לחציבה. מערות כאלה נמצא בנחל קדרון, באזור סנהדריה, בגיא בן הינום, בהר הצופים, בהר הזיתים ועוד. על סרקופגים וגלוסקמאות על האדריכלות של הקברים לסיור באתרי הקבורה על סרקופגים וגלוסקמאות בימי הבית ראשון הייתה נהוגה הקבורה המשפחתית – עצמות הנפטרים, בני משפחה אחת, היו נאספות יחד לכוך אחד. שיטת קבורה זו תואמת את הביטויים המקראיים: "וישכב עם אבותיו", "נאסף אל אבותיו" וכו'. בימי "בית שני" חלה התפתחות במושג המוות - התפתחה האמונה בתחיית המתים ובעקבותיה הונהגה קבורה אישית בכוכים כאשר בכל כוך נקבר מת אחד בלבד. בתוך המערות הונחו סרקופגים (סרקופגים ביוונית פירושו "אוכל בשר") מאבן ובתוכם הונח הנפטר לקבורה ראשונה למשך שניים עשר חודש. לאחר מכן הועברו העצמות לכוך קטן חצוב בסלע או לגלוסקמה לקבורה מישנית ("גלוסקמיאון" ביוונית פירושו "תיבה"). הגלוסקמאות הונחו על אצטבאות בכוכי הקבורה ועליהן נכתבו כתובות בארמית או ביוונית . לעיתים עוטרו הגלוסקמות בעיטור דומה לעיטורי הקברים בירושלים. מאחר ונוהג קבורה זה מקורו הלניסטי ומנהגים הלניסטיים חדרו לא"י רק בתקופת בית שני, מתארכים הארכיאולוגים את זמנם של הקברים שבהם נהוגה שיטת הקבורה האישית והמישנית לתקופה זו. האם ניתן לדייק יותר בזמנם של קברים שתוארכו לתקופת בית שני? ובכן, כל עוד עמד המקדש על תילו נפוץ המנהג של ליקוט עצמות בגלוסקמות. לאחר מכן הצטמצם המנהג. לכן סוברים החוקרים כי רוב הגלוסקמות בירושלים הותקנו מהמאה הראשונה לפני הספירה ועד תחילת המאה השניה לספירה ולכן קברים שבהם נמצאו גלוסקמות שייכים אף הם לתקופה זו. אי לכך זיהוי הקברים העונים לקריטריון זה כקברם של דמויות מתקופת התנ"ך ומתקופת בית ראשון ( "יד אבשלום " למשל) אין לה על מה לסמוך וזוהי כאמור, רק אמונה עממית לא מבוססת. על האדריכלות של הקברים בנוסף לשיטת הקבורה מושפעת הארכיטקטורה של הקברים מסגנונות הבנייה הרומי , המצרי והדורי אשר חדרו לארץ רק בתקופת בית שני. כאשר נתקל הארכיאולוג בעמודים עם כותרות דוריות, ברצועות מעוטרות בסגנון יווני, בכרכוב בסגנון מצרי ובצורת פירמידה על הקבר, ברור לו שהמבנה הוא מתקופת בית שני . השפעת האדריכלות הרומית ניכרת גם ברעיון ההלניסטי לפיו יש להפריד בין הגוף לבין הנשמה לאחר המוות. לפיכך נמצא במספר קברים בניה נפרדת של ה"קבר" שהוא המקום בו הונח הגוף, לבין ה"נפש" שהוא ציון שנבנה על הקבר או לצידו וששם מקום משכנה של הנפש. חשוב לציין שלמרות העתקת הסגנונות הלא יהודיים, נשמר בכל הקברים העיקרון של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" והעיטורים המופיעים הינם רק עיטורים גיאומטריים או עיטורים מעולם הצומח. לסיור באתרי הקבורה