בספרם "קריאת דימויים חזותיים - הדקדוק של העיצוב החזותי" (1996) סוקרים המחברים, קרס וואן לאובן, את המעבר הדרמטי, לדעתם, שעוברת הסביבה הסמיוטית שלנו, מסביבה שנשלטה בעיקרה על-ידי השפה המילולית, לסביבה שבה מתקיימים אופנים נוספים של תקשורת, ובעיקר התקשורת החזותית. הקולנוע ממלא יותר ויותר פונקציות שמילאה הספרות; העיתונים מתמלאים בדימויים חזותיים, צבעוניים; ספרי הלימוד מציגים יותר ויותר איורים, תמונות, סמכות וגרפים; הטלוויזיה ממלאת יותר פונקציות משמילא בעבר הרדיו. למעשה, המילים הופכות להיות נלוות לדימויים חזותיים.
|
יש הטוענים שבעתיד הלא רחוק ישמשו המילים רק לצורכי ביורוקרטיה ועסקים. ספרים ייקראו רק על-ידי אליטה תרבותית מצומצמת, ורוב המרחב התקשורתי יישלט על-ידי שפות חזותיות. כבר היום אנו עדים לכך שקבוצה קטנה יחסית של אנשי מקצוע וידע חזותי "כותבת" את הטקסטים החזותיים בשביל הרוב. רוב זה לא רק שאינו מסוגל לייצר טקסטים חזותיים, הוא אפילו לא מצויד בכלים הדרושים לפענח ו"לקרוא" אותם באופן מושכל.
|
הסערה שהתעוררה בארה"ב בעשור הקודם, ונוסחה בשאלה המוכרת "מדוע ג'וני איננו יודע לקרוא?" מבטאת, באופן הברור ביותר, את דאגתם של אנשי חינוך מירידה במיומנויות הכתיבה ויכולת החשיבה אצל תלמידים, ועליית כוחו של המדיום החזותי. התשובה הניתנת לשאלה הזאת היא בדרך-כלל: "יותר מדי תמונות ולא די מילים". כלומר, יותר מדי טלוויזיה.
|
גם אצלנו דואגים, והדאגה מולידה יוזמות לעידוד קריאה. קרס וואן לאובן מתייחסים לשאלה אם המעבר מהמילולי אל החזותי הוא בבחינת רווח או הפסד, ותשובתם היא: יש רווחים ויש הפסדים. רווח אחד משמעותי הוא שדרכי הייצוג מתגוונות, ויש אפשרות לקיום כמה מערכות ייצוג, חזותית, שמיעתית, תנועתית ואחרות. אבל אין ספק שעולם שהתקשורת ההמונית שלו מאופיינת בייצוגים חזותיים, "מייצר" בני אדם ואזרחים אחרים מעולם שדרכי הייצוג הן מילוליות בעיקרן.
|
עדיין אין לדעת אלו השלכות יהיו לשינוי כזה על חיינו. ואולם אין ספק שהמידע היום הוא רב ומורכב כל כך, שהמדיום המילולי לבדו איננו יכול להתמודד אתו. אין טעם בנוסטלגיה, הם אומרים, פסימיזם חברתי ותרבותי לא יועילו. כולנו שבויים בראיית עולם וערכים של אתמול ושלשום. האתגר הוא להבין את המעבר הזה, המתרחש לנגד עינינו, ולבנות מערכת ערכים שתתאים למציאות החדשה. גם החינוך לא יוכל להתעלם לאורך זמן מהמהפכה החזותית.
|
  
|
