לראות, להבין, ללמוד
 מאת רחל שליטא

למושג "אוריינות חזותית" יש "אבא" ויש "תאריך לידה". מי שטבע כנראה לראשונה את המושג הוא ג'ון דבס (Debes), שהיה בשנות החמישים והשישים מתאם חינוכי של פרויקטים בצילום שיזמה חברת "איסטמן קודאק" מרוצ'סטר, ניו-יורק, בבתי-ספר בארה"ב. בשנת 1967, במהלך פרויקט בוושינגטון, נתנו לילדים מצלמות כדי לעבוד על דימוי עצמי שלהם והדימוי של סביבתם הקרובה. את הפעילות ליווה כתב-עת שנקרא: Visuals are a Language.
כאשר התבונן דבס בצילומים הוא התרשם מאוד מהתוצאות, שפתחו פתח להסתכלות חדשה של הנערים על עצמם ועל סביבתם. ועם זאת, הוא הגיע למסקנה שלא די לתת לילדים מצלמות ולשלחם לצלם. קיים פער גדול מדי בין יכולת הביטוי המילולית ליכולת הביטוי החזותית. דבס הגדיר זאת כהיעדר אוריינות חזותית. מסקנתו היתה שצו השעה הוא שילוב אוריינות חזותית בתכנית הלימודים.
כ- 20 שנה מאוחר יותר אומרים קרס וואן לאובן: "המיומנות של ייצור טקסטים חזותיים, למרות חשיבותם הרבה בחברה העכשווית, איננה נלמדת בבית-הספר. מערכת החינוך מייצרת בוגרים שהם אנלפבתים חזותיים". מוהלי נוג' אמר כבר בשנת 1935: "האנלפבית בעתיד יהיה זה שלא יידע להשתמש לא בעט ולא במצלמה".
מונח כמו אוריינות חזותית מניח גם את היפוכו. אם יש אוריינים חזותיים, יש כנראה גם בורים חזותיים. אם 90% מהמידע הזורם אלינו הוא חזותי, האוריינות החזותית היא הכרחית. מצדדיה משתמשים במילים כמו "הישרדות" או "קורבנות", כשהם מדברים על הצורך הדחוף להחדירה לתודעה. בשנות השישים המאוחרות הבחין דבס בשני דברים המחייבים שילוב האוריינות החזותית בתוכנית הלימודים: (1) הטלוויזיה והעולם החזותי המציף את סביבתנו. (2) התמודדות עם העולם של היום מצריכה מידה של תחכום חזותי שעשוי להיות עם השנים בעל חשיבות רבה יותר מהאוריינות המילולית.

"חייל שנהרג בפיגוע, לא במלחמה, כמה רגעים לפני הלוויה, האמא שקועה בתפילה, והחיילים שבאו לכבד את טקס הקבורה עומדים עצובים ונבוכים" (אלדד רפאלי)
אל גורמים אלה ראוי היום להוסיף צורך משמעותי גובר בהקניית חינוך לצפייה ביקורתית במסרים חזותיים. זו נראית היום הדרך ההכרחית לפיתוחו של צעיר אוטונומי במערכת החינוך. ריבונות היא אולי מילת המפתח בחינוך האורייני בכללו. היכולת להבין מסרים סמויים, לבחור מתוכם את הרצויים, להבין את המשמעויות של כל אחד, ולהיות מסוגל לבחור ביניהם, בשיקול דעת. זוהי הדרך היחידה, יאמרו אנשי החינוך של האוריינות החזותית, לעמוד בזרם הגואה של הדימויים החזותיים. דימויים אלה גוברים והולכים בכמותם, אבל הולכים ומתדלדלים מבחינת הגיוון בהשקפות ובערכים שהם מוסרים. מכיוון שהם מופקים רק על-ידי מוקדי כוח וממון, פוחת הסיכוי שיימצאו דעות המייצגות חשיבה לא מקובלת. זאת, בניגוד לתחום המילולי ספרותי, שעלות הייצור שלו קטנה יחסית, ועדיין יש בו מקום להבעת דעות אישיות. התרבות הדימויים החזותיים ועליית הקונפורמיות שלהם עושות את הקריאה האוריינית החזותית הביקורתית לצורך דחוף יותר.