כמה שאלות עיקריות עמדו בבסיס אצירת התערוכה. שאלה ראשונה היתה, מהו כבוד האדם שאותו נבקש להראות בדימויים החזותיים? האם נתמקד בכבוד לחריג, לאחר? או שנדגיש דווקא את הכבוד למשפחה, ערכי העבר והתרבות והמסורת, או כבודו של אדם כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו? התשובה ניתנה על-ידי הצלמים עצמם. מגוון הגישות שלהם כלל את כל השאלות האלה ורבות אחרות והוביל לתערוכה שיש בה גילויים מגוונים מאוד של כבוד האדם.
|
שאלה שנייה שרצינו לבדוק היתה מהן הדרכים שהדימוי החזותי יוכל לבטא ערכים, או במילים אחרות, איך יכול כבוד האדם להיות מומחש בצילום; האם באופן שבו מתנהגים המצולמים, בהבעות פניהם? במה שהם מעוררים בנו, או במה שעוררו בצלם? כאוריינים ביקשנו לבדוק איך הופכת סיטואציה אנושית לדימוי המעורר במתבונן תחושת כבוד. האם יש לצלמים אמצעים צילומיים שבעזרתם הם יכולים להעצים את תחושת הכבוד כלפי המצולמים? האם יש קונבנציות כאלה, מעין קודים, או שמדובר בשפה אישית של כל צלם וצלמת?
|
כהחלטה בסיסית, ובניגוד למקובל בתערוכות, החלטנו שדמות היוצר לא תהיה אנונימית לצופים. בנוסף לצילום, "פוגש" הצופה גם את הצלם, דרך הציטטה הנלווית לצילום. הכוונה היא לחשוף את חלקו של הצלם בעיצוב האינפורמציה החזותית שהוא מעביר, ולהציג אותו לא רק כדמות מתעדת, אובייקטיבית כביכול, אלא כדמות חושבת, מעורבת, בעלת ערכים והשקפת עולם. כל אלה באים לידי ביטוי בתוצר שהוא מציג בתערוכה.
|
הדבר הופך את התערוכה לאוסף מגוון של השקפות עולם. לכל צלם גישתו הייחודית, וקולו נשמע, לא רק דרך הצילום אלא גם במילים. ייתכן, אמנם, שטקסט של הצלם מונע במידה מסוימת מהמתבונן את ההתבוננות הפתוחה וה"נקייה". ואולם בדרך זאת נוצרת אינטראקציה משולשת, בין המתבונן לצילום ולצלם.
|
התערוכה "צלם אנוש", כך אנו מקווים, תפתח דיון חדש במשמעותו של הדימוי החזותי בתהליך החינוך, תוציא אותו ממקומו כמאייר וכנלווה לטקסט, ותעמיד אותו כ"טקסט" לגיטימי במערכת החינוך, הנוטה עדיין להתעלם מקיומו או להקל בו ראש.
|
הבחירה במדיום החזותי, ובעיקר בצילום, נבעה בראש ובראשונה מהרצון לא להיסחף לקלישאות, לא לדבר בהכללות, אלא לתת את המקרה הפרטי, את האדם הספציפי המצולם. כוחו של הצילום הוא במקרה הפרטי ולא בהכללה. האם הוא יצליח לשמור על כך? האם לא אורבת גם לו סכנת ההכללה, מרגע שנתלה בתערוכה הנושאת כותרת כזאת? ניסינו להתחמק מכך, אבל אין כל ערבות להצלחה. אנו מודעים לכך שהצילום הפרטי, החד-פעמי, מועד להכללה ולהפיכה לסמל או לקלישאה בדיוק כמו המלה הכתובה.
|
"פגשתי אותן בשדרה על יד הבית שלי. כל אחת מהן ודאי חולמת לחזור לעבוד במקצוע שלה. בינתיים הן מרוצות שיש להן אפשרות לפרנס את בני המשפחה" (רלי אברהמי)
|
|
חשיבות מיוחדת ראינו בעובדה שהתערוכה תיתלה בחלל בית-הספר, לצד הדימויים החזותיים המוכרים המאכלסים את הסביבה הבית-ספרית, ולא תהיה מועדת לחשיפה לזמן קצר בלבד. דימויי כבוד האדם שאנו מציגים בתערוכה ילוו את הילדים ביומיום. זאת אולי הסיבה לכך שמרבית הצלמים בתערוכה, שידעו מראש מיהו קהל היעד, העדיפו להציג גילויים חיוביים של כבוד האדם. הם ראו בכך דימויים חזותיים משמעותיים שכל ילד יכול לשאת בזיכרונו.
|
האם דימוי כזה יכול לסייע לבניית ערך, לבניית גישה סובלנית יותר אל העולם, שיש בה נתינת כבוד לזולת ולעצמך? אין בידינו נתונים מספקים לענות על השאלה, שהתעוררה לא פעם בעת הכנת התערוכה. האם לא נחוצים דווקא דימויים בעלי משמעות "שלילית", דימויים של רמיסת כבוד האדם, כדי להתריע ו"להניע" את מערכת הערכים שתתפתח אצל הצופה מכוח הדחייה וההתנגדות? ייתכן שהצורך של כולנו להגן על "ילדינו הרכים" היה שיקול מכריע. ואולי החשש היה מרתיעה של המורים דווקא...
|
"הוא הביט בי ישר, בגובה העינים. חשבתי לעצמי: במצב אחר, יכולתו לשבת כמוהו על המשאית, עם האבטיחים, והוא היה יכול לעבור ברחוב ולצלם אותי" (שוקה גלוטמן)
|
|
  
|
